דן לוסטיג חושף: זהו הכלי החזק ביותר בארגז הכלים של שיטת "רפואת על"

במהלך שנות עבודתי, נשאלתי אינספור פעמים את אותה שאלה בווריאציות שונות: "דן, מכל מה שאתה מלמד, מהי התמצית? מהו הכלי האחד, החזק והחשוב ביותר?". אנשים מחפשים את "תרופת הקסם", את התרגיל האולטימטיבי, את הטכניקה שתפתור הכול. החיפוש הזה מובן. כולנו כמהים לבהירות, ליעילות ולפתרון שישים סוף לסבל.

על פי דן לוסטיג, ארגז הכלים של "רפואת על" אכן עשיר ומגוון. הוא מכיל טכניקות נשימה, כלים לשחרור סומטי (גופני), תהליכים לשינוי אמונות ועוד. כל אחד מהם הוא כלי יעיל וחשוב. אך היום, אני רוצה לחשוף בפניכם את התשובה שלי לשאלה הזו. אני רוצה לדבר על הכלי האחד שעומד בבסיס כל האחרים. הכלי שללא קיומו, כל שאר הכלים הופכים לחסרי תועלת או אפילו עלולים להזיק.

הכלי הזה פשוט עד כדי כך שרבים עלולים לפספס את עוצמתו. הוא אינו דורש גמישות מיוחדת, שעות של תרגול או ידע מוקדם. הכלי החזק ביותר בארגז הכלים של הריפוי הוא:

התבוננות עצמית סקרנית וחומלת.

אני יודע, ייתכן שחלקכם מרגישים מעט מאוכזבים. ציפיתם אולי לתרגיל נשימה סודי או למנטרה עתיקה. אך אני מבקש מכם להישאר איתי, כי אני עומד להראות לכם כיצד היכולת הפשוטה הזו, לכאורה, היא המפתח שמסובב את המנעול לדלת הריפוי.

פירוק הכלי: מהי "התבוננות עצמית סקרנית וחומלת"?

דמיינו את הכלי הזה כשולחן בעל שלוש רגליים יציבות. כל רגל חיונית ליציבותו.

רגל 1: התבוננות (העֵד השקט)

התבוננות היא היכולת ליצור מרווח קטן בין מי שאתם, לבין החוויה שלכם. במקום להיות מזוהים לחלוטין עם המחשבה ("אני כישלון"), הרגש ("אני חרדה") או התחושה הפיזית ("אני כאב"), אתם לומדים להתבונן בהם כאירועים המתרחשים בשדה התודעה שלכם.

דמיינו שאתם יושבים על שפת נהר. המחשבות, הרגשות והתחושות הם כמו עלים, ענפים או סירות השטים בנהר. אתם לא קופצים למים ומנסים לעצור אותם או להיאבק בהם. אתם פשוט יושבים על הגדה ומתבוננים בהם חולפים. היכולת הזו להיות ה"עֵד" השקט של החוויה, ולא החוויה עצמה, היא הצעד הראשון ביציאה מלולאת הסבל. היא יוצרת תחושת ביטחון ראשונית.

רגל 2: סקרנות (התרופה לשיפוטיות)

כאשר מופיע סימפטום או רגש קשה, התגובה האוטומטית שלנו היא שיפוט והתנגדות. "זה רע", "אני לא אמור/ה להרגיש ככה", "מתי זה כבר ייעלם?". השיפוטיות הזו היא כמו שמן למדורת הסבל; היא רק מגבירה את ה"עומס העצבי".

סקרנות היא התרופה המושלמת לשיפוטיות. היא מחליפה את סימן הקריאה בסימן שאלה עדין. במקום להכריז "אני שונא/ת את החרדה הזו!", הסקרנות שואלת ברכות: "הו, מעניין. הנה חרדה. איך היא מרגישה בגוף שלי? האם יש לה צבע? טמפרטורה? איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת?".

המעבר הזה משיפוט לסקרנות משנה את כל מערכת היחסים שלנו עם החוויה הפנימית. ממצב של מלחמה, אנו עוברים למצב של חקירה ידידותית.

רגל 3: חמלה (המרכיב הסודי)

זוהי הרגל החשובה והמרפאת מכולן. חמלה היא האיכות הרגשית שאנו מביאים להתבוננות הסקרנית שלנו. היא היכולת להציע לעצמנו את אותה אדיבות, חום והבנה שהיינו מציעים לחבר טוב או לילד קטן שנמצא במצוקה.

כאשר עולה כאב, במקום להגיב בביקורת עצמית נוקשה ("למה את/ה כל כך חלש/ה?"), הקול הפנימי של החמלה לוחש: "ברור שזה כואב. זה הגיוני שאת/ה מרגיש/ה כך. אני כאן איתך. אני לא עוזב/ת אותך".

חמלה היא המפתח משום שהיא מאותתת למערכת העצבים את האות החשוב ביותר: ביטחון. הפחד הוא הדלק של הסטרס הכרוני. חמלה היא המים שמכבים את אש הפחד. היא אומרת לחלקים הפרימיטיביים והמפוחדים במוחנו: "הכול בסדר. אתם מוגנים. אתם אהובים".

כיצד "כלי העל" הזה מפעיל את כל התהליך?

כעת, בואו נראה כיצד היכולת הזו – התבוננות סקרנית וחומלת – היא המנוע שמניע את כל שלבי הריפוי בשיטת "רפואת על".

• בשלב 1 (זיהוי השורש): אי אפשר לזהות את הדפוסים האמיתיים שלנו כשאנחנו עסוקים בלהאשים ולשפוט את עצמנו. רק מתוך עמדה של עד סקרן וחומל אנחנו יכולים להביט בכנות על עצמנו ולראות את האמונות וההתנהגויות שמנהלות אותנו מתחת לפני השטח.

• בשלב 2 (שחרור המטען הרגשי): שחרור רגשי עמוק יכול להתרחש רק בתוך מרחב פנימי בטוח. התבוננות חומלת היא מה שיוצר את המרחב הבטוח הזה. היא מאפשרת לרגשות ותחושות קשים לעלות על פני השטח, לנוע דרכנו ולהשתחרר, מבלי שנחווה הצפה או טראומה מחדש. היא המיכל הבטוח שמכיל את הסערה.

• בשלב 3 (יצירת דפוסים חדשים): ניסיון לבנות הרגלים חדשים מתוך מקום של ביקורת עצמית ("אני חייב להצליח!") הוא מתכון לכישלון ותסכול. חמלה היא מה שמאפשר לנו להיות סבלניים כלפי עצמנו בתהליך הלמידה. היא מאפשרת לנו "ליפול" ולקום בחזרה, לחגוג ניצחונות קטנים, ולהתמיד בתרגול מתוך אהבה, לא מתוך פחד.

הפרדוקס האולטימטיבי: ככל שאתה "עושה" פחות, אתה מרפא יותר

התרבות שלנו מקדשת עשייה: לתקן, לפתור, להילחם, לדחוף. הכלי הזה, לעומת זאת, הוא אקט רדיקלי של הוויה (Being). הוא מלמד אותנו להיות עם החוויה שלנו, במקום לנסות כל הזמן לשנות אותה.

והנה הפרדוקס המופלא: דווקא המצב הזה של נוכחות לא-שיפוטית, של קבלה חומלת, הוא זה שמאפשר את השינוי העמוק ביותר להתרחש באופן טבעי. כאשר אנו מפסיקים את המלחמה הפנימית, אנו מפנים את כל האנרגיה שהושקעה במאבק, ומאפשרים לאינטליגנציית הריפוי המולדת של הגוף לעשות את עבודתה.

מפתח המאסטר נמצא בכיס שלך

ישנן טכניקות רבות ומצוינות כמו של דן לוסטיג בעולם הריפוי. אך מפתח המאסטר, זה שפותח את הדלת ליעילות של כולן, הוא איכות תשומת הלב שאתה מביא לעצמך.

החדשות הטובות הן שהכלי הזה אינו משהו שאתם צריכים לרכוש או ללמוד ממומחה חיצוני. הוא קיים בכם כיכולת אנושית מולדת. העבודה אינה לרכוש אותו, אלא להיזכר בו, לתרגל אותו, ולהפנות את אורו העדין והעוצמתי פנימה.

זהו תחילתו וסופו של מסע הריפוי: ללמוד להפוך לעד החומל של עצמך.

הבהרה משפטית: אין לראות במידע המובא כאן תחליף לייעוץ רפואי. כל שינוי בטיפול רפואי יש לבצע בהתייעצות עם רופא מוסמך.